החלטה בתיק ת"א 5997-06

פסק הדין שניתן במחלוקת בין הצדדים, קבע כי על המשיב לסלק ידו הן משטח והן ממבנה שבמקרקעין בבעלות המבקשת 2. ערכאת הערעור קיבלה את טענות המשיב אך לעניין מבנה זה במקרקעין. במוקד הדיון נשוא החלטה זו, ניצבת השאלה האם ראוי לחתום על פסיקתה המשקפת פינוי המשיב מהשטח במקרקעין לבד מהמבנה.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, בכפוף לתיקון נוסח הפסיקתה ואלו נימוקיי.

המבקשות הגישו תביעה לסילוק ידו של המשיב ממקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 6781 ובהם מבנה בן 120 מ"ר ושטח נוסף (להלן: " המקרקעין" ו -  " המבנה" בהתאמה).

ביום 26.4.11, ניתן פסק דינו של בית משפט זה, במסגרתו נדחו מרבית טענות המשיב ונקבע, בין היתר, כי למבקשות הזכויות במקרקעין לרבות המבנה שבהם; כי המשיב פלש לשטח של כ- 1,000 מ"ר החורג מהמבנה והתפוס על ידו; כי הוא אינו בגדר דייר מוגן אלא בר רשות הדירה הניתנת לביטול וכי המבקשות חייבות בשיפויו כתנאי לפינויו.

המשיב ערער על פסק דין זה בגדר ע"א 13421-06-11 וערכאת הערעור קבעה זכויותיו בשטח המבנה וכלשון פסק דינה:

" הערעור מתקבל בחלקו ופסק הדין של בית משפט קמא, באשר למבנה העומד על שטח של 120 מ"ר מתבטל".

המבקשות הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לחתימה על פסיקתה לפינוי המשיב משטח המקרקעין החורג מהמבנה, כבקשה שלפניי. ביום, 30.12.12, נקבע בהקשר זה, כך:

" פסק הדין עוסק בשטח הנותר בידי המערער. ככל שהמשיבות מבקשות להכין פסיקתה העוסקת ביתרת פסק הדין נושא הערעור יואילו ויפנו לבית משפט השלום".

לאור החלטה זו, הגישו המבקשות בקשה לתיקון טעות קולמוס והבהרה,  אשר לכוונת בית המשפט בהחלטתו, אם אך ביחס למבנה ולא ביחס לכל שטח נוסף במקרקעין המוחזק אף הוא על ידי המשיב. ביום 31.12.12, נקבע בהקשר זה, כך:

" פסק הדין ברור ומדבר בעד עצמו. אין בהחלטתי בעניין הפסיקתה כדי לשנות ממנו או לפרשו".

בהמשך, הוגשה הבקשה דנן, על פיה אני מתבקש לחתום על פסיקתה המורה למשיב:

" ...לסלק באופן מיידי את ידו מכל שטח המקרקעין, המוחזק על ידו ברחוב השופטים חולון הידועים כחלק מחלקה 20 בגוש 6781, וזאת פרט למבנה בן 120 מ"ר בו מתגורר הנתבע, ולמסור את השטח לתובעות ו/או למי מטעמן, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ".

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי בית המשפט המחוזי קבע ממצא פוזיטיבי ביחס למבנה המוחזק בידיו, מבלי שיקבע כל ממצא ביחס לטענותיו האחרות, שלא נדחו ולא נדונו. לגישת המשיב, נוסח הפסיקתה אינו יכול לכלול את שלא נקבע בפסק הדין, או פרשנויות ומסקנות מנוסחו.

עוד הוסיף המשיב כי העובדה שערכאת הערעור לא דנה בכל טענותיו, אין משמעותה כי אלו נדחו.  המשיב בעמדה לפיה משהתקבל הערעור שהגיש, יש לראותו ככזה שהתקבל במלואו, משום שהמסקנה לזכותו אשר למבנה, מייתרת את הצורך לדון בטענותיו אשר ליתרת שטח המקרקעין.

המשיב הפנה אף להתעלמות המבקשים מהעדר מפה שתגדיר באופן חד-משמעי את חלקי המקרקעין הרלוונטיים וזאת כפי התייחסותו של בית המשפט המחוזי. כבר אציין כי התייחסות זו הובאה לעניין שטח המבנה.

המבקשות, בתשובה, הפנו לפסק דינו של בית משפט זה, ולהבחנתו בין שטח המבנה לבין שטח במקרקעין אותו גידר המשיב וקבע כי: " ... ברור לחלוטין שאין לנתבע כל זכויות בו והוא בגדר פולש גרידא בכל הנוגע לשטח זה". לטענתן, ערכאת הערעור ביטלה אך את הקביעה הנוגעת למבנה ופסק הדין אשר לשטח נוסף במקרקעין בן 1,000 מ"ר שמחזיק המשיב שלא כדין - נותר על כנו.

לאחר שהתרשמתי מקביעות הגורמים השיפוטיים ומטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את עיקר גישת המבקשות ולחתום על פסיקתה, בכפוף לתיקון נוסחה.

ערכאת הערעור הבהירה מפורשות בפסק דינה ובהחלטותיה העוקבות כי הכרעתה עוסקת אך במבנה.

נותרה ההתיחסות המתבקשת לשטח המקרקעין לבד מהמבנה. יפה לה הכלל לפיו משניתן פסק הדין המורה על פינוי המשיב משטח זה, אין בהליכי ערעור שננקטו בגינו, כדי להשפיע על כוחו המחייב של פסק הדין נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר ועניין (ר' נ' זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991) עמ' 246).